<h1>שבלי הלקט סימן קי"ד</h1>
<h2>דף קנג.</h2>
בספר התרומה מי שהחשיך לו בדרך ערב שבת קודם שנכנס לעיר, ויש עליו כיס או חבילה, יתננה לנכרי. אין עמו נכרי מניחו על החמור מבעוד יום או על הסוס, ובכל עת שתעמוד הבהמה יסירנה מעליה. וכשהיא מהלכת יחזור ויתננה עליה שלא תעשה עקירה והנחה. אין עמו בהמה יתננה לקטן ישראל שעימו. אין עימו לא זה ולא זה יביאנה פחות פחות מד' אמות, שקודם שיהלך ד' אמות יעמוד וינוח ויעמוד וילך. ואם יתירא פן יראוהו גוים ויגזלוה ממנו, יקחנה וירוץ שלא יעמוד כלל וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה כלאחר יד. עד הנה דברי התרומה. ואשרי השומר עצמו שאינו מביא נפשו לידי אילו הספיקות ומכוין לקבל עליו שבת מבעוד יום. וכל היכול לשמור עצמו מכל דבר המביאו לידי ספיקות כאילו ואינו שומר עצמו מהן קרוב להיות חשוב מזיד. וכל זה שהיתרנו דווקא כיסו או חבילתו. אבל אם ימצא מציאה בשבת, מאחר שלא זכה בה מבעוד יום אסור. ואם מצאה מבעוד יום הואיל וזכה בה עד שלא תחשך הרי היא ככיסו ומותר. והמוצא מציאה בשבת, אומר מורי ר' יהודה אחי שיני נר"ו שיכול לשומרה עד הערב, כדאמרינן [ק"ז ע"א] נכנסה לו ציפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך. בספר התרומה נראין הדברים שאם ירא אדם פן יבואו עבדי המושל ליקח מעות שבתיבתו, או כספו או זהבו שאינם כלים, מותר להצניעם במקום שירצה ברשות היחיד, שהרי במקום פסידא התירו להוליך פחות מד' אמות אפילו ברשות הרבים, ואין לחוש לאיסורא דאורייתא. ודוקא בדליקה לא התירו להציל מעות כי אם ספר עמהם דילמא אתי לכבויי.
